לוט בערפל - פואמה:

לוט בערפל,

דַּרְכֵּנוּ שָׁעֲטָה מִן הָאֵפֶר,

מוּל חוֹל וְטִמְיוֹן שֶׁלֹּא נִגְמַר.

תּוֹהָה אֲנִי עַל הַנִּשְׁאָר,

מַה הָלַךְ וְלֹא חָזַר.

וּמִתּוֹךְ אוֹתָהּ תְּהִיָּה חוֹפֶרֶת,

תּוֹהָה אֲנִי מַה יִּקְרֶה אִם אֲנִי נִשְׁאֶרֶת.

חוֹל טוֹבְעָנִי

עִם כָּל מַחֲשָׁבָה,

אַךְ מַה אִם אֲאַבֵּד אֲנִי

אֶת עַצְמִי הַטּוֹבָה?

השיר "לוט בערפל" מכיל ארמז לסיפורה של אשת לוט מספר בראשית (פרקים י"ח-י"ט). בסיפור המקראי, מלאכי האלוהים חסים על חיי משפחתה לעומת שאר החוטאים בסדום, וזאת בזכות בעלה לוט - הצדיק היחיד בעיר. ההצלה מותנית בכך שהיא לא תסתכל לאחור אל העולם שהכירה, אשר מוחרב באותם רגעים. למרות האזהרה, היא מביטה לאחור והופכת לנציב מלח.

תמיד חשבתי שיש משהו מאוד פואטי בכך שחוסר היכולת שלה לשחרר את העבר, קיבע אותה לעד באותו המקום. על הניגודיות הזו בדיוק מדברת הפואמה שלי; אני מדמיינת את הדוברת כאשת לוט, קפואה בזמן וקרועה בין צעד לעבר התחלה חדשה לבין היאחזות בעבר. השאלה הגורלית שעומדת בלב הפואמה ומניעה אותה היא: ״מה אם אאבד אני את עצמי הטובה?״

מה אם המוכר שווה קיבעון, והלא נודע שווה כישלון?