היום, לפספס רפרנס אחד מטיקטוק יכול לגרום לנו להרגיש קצת מחוץ לשיחה. אני מניחה שכולנו רוצים להישאר מעודכנים, לראות מה כולם רואים ולהרגיש חלק מהשיחה, אבל לפעמים, בין עוד סרטון לעוד שעה מול המסך, ערב שלם פשוט נבלע, ואיתו גם אנחנו. החופש הגדול מתקרב, ואיתו גם השעות של “רק עוד חמש דקות…” מול הפיד, בזמן שהאצבע מעבירה לסרטון הבא כמעט באוטומטיות ועייפות כבדה עוטפת אותנו מהצפייה האינסופית. לפחות חידשנו קשר עם עוד שלושה חברים בלי יותר מדי מאמץ… מצד אחד, הרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נ

כשאומרים את המילה "פרידה", רוב האנשים חושבים מיד על זוגיות: על בן או בת זוג, על שיברון לב, על שירים עצובים ועל אכילת גלידה באמצע הלילה. אבל לדעתי, יש עוד סוג של פרידה שכמעט לא מדברים עליה: פרידה מחבר או מחברה הכי טובים. ולרוב, היא כואבת אפילו יותר. חברים.ות הם האנשים שאנחנו מספרים להם הכל; הם יודעים מה עובר עלינו עוד לפני שאנחנו מדברים. הם חלק מהשגרה שלנו - הודעות ה"הגעת?", השיחות אל תוך הלילה, הצחוקים בבית הספר, התמונות, השיעורים. ואז, פתאום זה נגמר. לא תמיד מדובר בריב גדול

בשבוע האחרון התקיים בסינמטק טקס הקרנות סרטי הגמר של שכבת י״ב ממגמת הקולנוע. האירוע היה חגיגי ומרשים, ולרבים ורבות - הרגיש כמו טקס אוסקר של ממש. תלמידי ותלמידות השכבה הגיעו לבושים בחליפות ובשמלות ערב, ולצידם מורים.ות, הורים ותלמידים שבאו לצפות בתוצר של עבודה קשה שנמשכה חודשים ארוכים. במהלך הערב הוקרנו 14 סרטים קצרים, שכל אחד מהם הציג סיפור אחר, סגנון ייחודי והמון השקעה. בין ההקרנות נשאו תלמידים ומורים דברים מרגשים על תהליך היצירה, על העבודה המשותפת ועל הדרך שעברו היוצרים עד לר

פינת הבדיחות: קצת הומור לחופש ערב אחד יצאנו אשתי ואני לפאב, והיא לא הפסיקה לבהות בבחור שיכור שישב על הבר. "את מכירה אותו?", שאלתי לתומי. "כן", היא נאנחה, "זה החבר הראשון שלי. שמעתי שהוא התחיל לשתות מיד לאחר שנפרדנו ומאז הוא לא התפכח". "אלוהים אדירים!", חשבתי בקול, "מי היה חושב שאדם יכול לחגוג כל כך הרבה זמן?" - זרקתי את חברה שלי כי היא הייתה קומוניסטית. הייתי צריך לדעת את זה קודם – היו שם לא מעט דגלים אדומים. - יום אחד הלך יוסי ברחוב, ולפתע פגש את אבי, חבר שלמד איתו בבית הספר

לוט בערפל, דַּרְכֵּנוּ שָׁעֲטָה מִן הָאֵפֶר, מוּל חוֹל וְטִמְיוֹן שֶׁלֹּא נִגְמַר. תּוֹהָה אֲנִי עַל הַנִּשְׁאָר, מַה הָלַךְ וְלֹא חָזַר. וּמִתּוֹךְ אוֹתָהּ תְּהִיָּה חוֹפֶרֶת, תּוֹהָה אֲנִי מַה יִּקְרֶה אִם אֲנִי נִשְׁאֶרֶת. חוֹל טוֹבְעָנִי עִם כָּל מַחֲשָׁבָה, אַךְ מַה אִם אֲאַבֵּד אֲנִי אֶת עַצְמִי הַטּוֹבָה? השיר "לוט בערפל" מכיל ארמז לסיפורה של אשת לוט מספר בראשית (פרקים י"ח-י"ט). בסיפור המקראי, מלאכי האלוהים חסים על חיי משפחתה לעומת שאר החוטאים בסדום, וזאת בזכות בעלה לו

יצירת אומנות שאי אפשר להפסיק להקשיב לה: ביקורת על האלבום החדש של את'ל קיין האלבום "Willoughby Tucker, I'll Always Love You" של את'ל קיין יצא בקיץ שעבר, ומאז אני פשוט לא מסוגל להפסיק להקשיב לו. הוא כבר נחשב לאחד האלבומים הטובים של 2025 (עבור חלק - לאחד הטובים של העשור), ועבורי - הפך לאחת מיצירות האומנות האהובות עליי ביותר. האלבום משלב כמה ז'אנרים שונים, כמו פולק, אמריקנה, סלואוקור (Slowcore) ושוגייז (Shoegaze). הוא מספר סיפור אהבה טרגי ומשמש כמעין פריקוול (סיפור מקדים) לאלבום

נועם קליינשטיין היא זמרת, כותבת, יוצרת ושחקנית. זוכת פרס אקו"ם לפריצת השנה לשנת 2025, הנמצאת בראש המצעדים עם שלל להיטים כמו "פאניקה", "אירוניה" ו"כמה לבד לי". היא בוגרת מגמת המוזיקה בתיכון "אלון", ובראיון זה היא מספרת על התיכון, ההצלחה, תהליך הכתיבה ועוד. נועם קלינשטיין - מתוך ספר המחזור שלה. יש חוויה שזכורה לך במיוחד מימייך ב"אלון"? "אני זוכרת שביום הראשון ללימודים, דני הנדלסמן, רכז המגמה המיתולוגי, ניגש אליי ואמר: 'את לא סיפרת לי שאת כותבת שירים, אבל אני יודע שאת כותבת. שיב

מראיינים: שירלי בר ויאיר קסמי יואב קרקובסקי הוא עיתונאי, עורך ופרשן פוליטי בכיר, המשמש כראש התחום הפוליטי בתאגיד השידור הציבורי "כאן 11". הוא בוגר תיכון "אלון", שם החל את דרכו העיתונאית כבר כתלמיד, בין היתר דרך הקמת עיתון בית הספר. לאורך השנים התקדם לתפקידים מרכזיים בתקשורת הישראלית, והוא משלב בעבודתו עיתונות, חינוך וליווי משלחות לפולין. איזו חוויה זכורה לך במיוחד מהתקופה שלך כתלמיד ב"אלון"? "התקופה בתיכון 'אלון' זכורה לי כמשמעותית ומעצבת מאוד גם כעיתונאי. בשנים שלפני כן

כשאומרים מוזיקה חורפית, הרבה אנשים חושבים ישר על שירים עצובים או ממש שקטים. אבל מוזיקה חורפית היא לא בהכרח עצובה, וגם לא חייבת להיות שקטה במיוחד. היא פשוט מוזיקה שמתאימה לאיך שאנחנו מקשיבים בחורף. בחורף אנחנו הרבה יותר בפנים: בבית, באוטובוס, בכיתה או בבית קפה. יש פחות רעש מבחוץ ופחות תנועה מסביב. בגלל זה אנחנו שמים לב לדברים קטנים יותר במוזיקה, ויש לנו סבלנות לשירים שלא ממהרים לשום מקום. הרבה שירים חורפיים הם בקצב איטי או בינוני. אלה לא שירים שמנסים להרים או לדחוף קדימה, אלא

ביקורת סרט: "קרב אחרי קרב" הסרט "קרב אחרי קרב" (בבימויו של פול תומאס אנדרסון) הוא סרט חדש בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו, שון פן, צ'ייס אינפיניטי ובניציו דל טורו. מדובר בקומדיית אקשן פוליטית ועוקצנית, המלווה בפסקול מאת ג'וני גרינווד (רדיוהד), שהלחין פסקולים רבים עבור אנדרסון לסרטים כמו "המאסטר", "חוטים נסתרים" (אחד הסרטים האהובים עליי אישית) ו"זה ייגמר בדם". העלילה עוקבת אחר דמותו של ליאונרדו דיקפריו ובתו (בגילומה של צ'ייס אינפיניטי), בעודם נמלטים ממשלה פאשיסטית וגזענית בשל עברו

המדע בשנים האחרונות מתקדם בקצב מהיר במיוחד, ומשלב טכנולוגיה, ביולוגיה ופיזיקה בדרכים שלא היו אפשריות בעבר. חידושים אלו אינם עוד בגדר רעיונות תיאורטיים בלבד, אלא תחומים הנמצאים כבר בשלבי פיתוח ומשפיעים על עתיד האנושות. 1. בינה מלאכותית מתקדמת וסוכנים חכמים מעבר לבינה מלאכותית בסיסית, מתפתחות כיום מערכות המסוגלות לבצע משימות מורכבות באופן עצמאי, ללמוד מהסביבה ולקבל החלטות. תחום זה משפיע על עולמות הרפואה, החינוך, המחקר המדעי ועוד. 2. ממשק מוח־מחשב (BCI) מדענים מפתחים טכנולוגיו

איש הולך ביער ופתאום רואה אריה שבא לטרוף אותו. האיש מוציא סידור ומתחיל להתפלל, ולתדהמתו הוא רואה שגם האריה מוציא סידור ומתחיל להתפלל! האיש שואל את האריה: "מה אתה עושה?" עונה האריה: "ברכת המזון". שני עורבים יושבים על עץ. הם רואים שועל ואחד מהם אומר: "היי, זה השועל שלקח לי את הגבינה, זוכר אותו? איך בא לי לקרוע אותו עכשיו!" השני עונה לו: "קרע, קרע..." איש אחד מתקשר למנהל קרקס. "הלו?" "שלום, אני רוצה לעבוד בקרקס שלך." "מה אתה יודע לעשות?" "אני יודע לשיר את כל השירים של ביאליק." "

בתקופה האחרונה אנו נתקלים בפרסומים המעוררים דיון ציבורי בנושא היקף המזון המושלך בישראל. במאמר זה ננסה להסביר במה דברים אמורים. נקדים ונציין כי בישראל מושלכים מדי שנה לפסולת מיליוני טונות של מזון. מדובר במזון בשווי המוערך במיליארדי שקלים בכל שנה. מחד, הדבר יוצר בעיה סביבתית בשל הצורך לתת מענה לפינוי ולטיפול בפסולת. מאידך, מדובר בבעיה כלכלית וחברתית משמעותית. נפתח ונסביר איך הולך לאיבוד כל כך הרבה מזון, נמשיך ונפרט איך הגענו למצב הזה ונסכם את התובנות. . איך הולך לאיבוד כל כך הר

פרשת הפצ"רית והדלפת הסרטון משדה תימן הסעירו את המדינה לאחרונה והעלו שאלות רבות, שחלקן עדיין נותרו ללא מענה. למרות שאנשים רבים במדיות השונות מנסים לתת את הפרשנות שלהם, למען האמת - מעטים האנשים שבאמת יודעים על מה הם מדברים. אז בשביל שנוכל לתת את דעתנו על הפרשה, בואו נבין אותה קודם: הפרשה מתחילה ב"כוח 100", יחידה של צה"ל הממונה על אבטחת שבויים ועצורים. לאחר טבח ה-7 באוקטובר, חלק מהכוח הוצב בבסיס שדה תימן (צפונית לבאר שבע) על מנת לאבטח ולאסור מחבלי נוחבה ומחבלים שנתפסו או נכנעו ב

תמיד מדברים על כמה שדברים חדשים זה מרגיש. "חדש" זה התחלה, זה שינוי, זה משהו זר שלא היה קודם. אבל באמת, חדש הוא גם דיי מפחיד. לפעמים אפילו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. הפחד מדברים חדשים מתחיל בזה שאנחנו מאבדים שליטה. כשאנחנו עושים משהו שמוכר לנו אנחנו יודעים פחות או יותר איך זה ילך וזה מרגיש יותר יציב ובטוח. אנחנו יודעים מה להגיד, איך להתנהג, ואיפה הגבולות שלנו. אבל ברגע שמשהו חדש נכנס לתמונה, הכל נהיה לא ברור. אנחנו לא יודעים אם נצליח, אם נכשל, או איך אחרים יגיבו. אנחנו שונ

בדרך כלל כשמדברים על שחקנים גדולים בהיסטוריה של ה־NBA (National Basketball Association) מזכירים בדרך כלל שמות כמו מייקל ג’ורדן, קובי בריינט, מג’יק ג'ונסון או שאק, אבל למרות כל הגדולה של כל אחד מהם, כמעט אף אחד לא הצליח להיות דומיננטי לאורך תקופה כל־כך ארוכה (שעדיין נמשכת) כמו לברון ג’יימס. כדי להבין למה רבים וגם אני רואים בו כהשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים, צריך להתחיל דווקא מההתחלות שלו, גם האישיות וגם המקצועיות, ולראות איך כל שלב בחייו בנה אותו צעד אחר צעד. ההתחלות האלה הן שה

חברויות חדשות, אנשים חדשים, מה לא חדש בבית הספר הזה? עוד שנה ועוד שכבה היוצרות יחדיו את בית ספרנו. עוד היסטוריה נכתבת ע"י דורות חדשים. אך מה באמת משתנה? איך פועלים בחברה החדשה שאליה הצטרפנו? אולי השנה, אולי בשנה שעברה, אך עולם התיכון והבגרויות הוא שלב חדש ומפחיד בחיינו. אני בעצמי עם תאריכי בגרויות לפניי, בעיקר עם היסטוריה, שעבור רובנו, ה-י"א-ניקים, היא הבגרות הראשונה בתיכון. מציאות התיכון מפחידה. אני זוכרת איך חבריי הבוגרים ממני אמרו לי בכיתה י', שכיתה י"א תהיה הכיתה הקשה מכו