"אין דבר שיכול באמת להכין אותך - לקריירה": ראיון עם נועם קליינשטיין

נועם קליינשטיין היא זמרת, כותבת, יוצרת ושחקנית. זוכת פרס אקו"ם לפריצת השנה לשנת 2025, הנמצאת בראש המצעדים עם שלל להיטים כמו "פאניקה", "אירוניה" ו"כמה לבד לי". היא בוגרת מגמת המוזיקה בתיכון "אלון", ובראיון זה היא מספרת על התיכון, ההצלחה, תהליך הכתיבה ועוד.

נועם קלינשטיין - מתוך ספר המחזור שלה.

יש חוויה שזכורה לך במיוחד מימייך ב"אלון"? "אני זוכרת שביום הראשון ללימודים, דני הנדלסמן, רכז המגמה המיתולוגי, ניגש אליי ואמר: 'את לא סיפרת לי שאת כותבת שירים, אבל אני יודע שאת כותבת. שיבצתי אותך בהרכב עם נגנים י"בניקים מאוד טובים ועם אלון לוטרינגר (מורה במגמה), שהפיק ליוני רכטר את האלבום האחרון שלו, ואתם הולכים לעשות שיר שלך בערב מגמה'. ככה אלון לוטרינגר הפיק את השיר הראשון שאי פעם עשיתי, וזה קרה בזכות החיבור של דני, שהיה מאוד טוב. באתי מתל אביב ולא הכרתי אף אחד. מאוד פחדתי ביום הראשון בבית ספר חדש, וזה גרם לי להרגיש שאני במקום שאני צריכה להיות בו. בייחוד בגיל ההתבגרות, שהוא לא פשוט לאף אחד, זה גרם לי להרגיש שרואים אותי. זה היה רגע מדהים".

את מרגישה שבאופן כללי המגמה הכינה אותך לקריירה שלך היום? "לא, אבל היא נתנה לי המון מוזיקלית. היא נתנה לי המון חוויות וידע. אין דבר שיכול באמת להכין אותך לקריירה, אבל מגמת המוזיקה בתיכון 'אלון' הייתה באמת אחת החוויות הכי מדהימות בחיים שלי. אני לא אומרת את זה רק בדיעבד; ידעתי בזמן אמת שאני עוברת משהו מדהים. זה לא היה כמו שאנשים אומרים על משהו שבזמן אמת הם לא הבינו כמה הוא טוב. ידעתי כמה החוויה מדהימה וכמה זה לא טריוויאלי להיות כל יום עם אנשים שתחומי העניין שלהם הם גם תחומי העניין שלך, ללמוד את מה שאתה אוהב כל יום ולגעת בכל כך הרבה תחומים. זה הרבה מעבר ללימודים".

את הקליפ לשיר המעולה שלך "הבן זונה" צילמת בתיכון "אלון". למה בחרת לצלם דווקא שם? "אני לא יודעת. רצינו לצלם קליפ בתיכון, וזה התיכון בו למדתי, אז לא דמיינתי תיכון אחר. היו לי גם קשרים שם, אז היה קל יותר לצלם".

האם את מתייחסת לכתיבה וליצירה כאל "Nine to Five", כלומר משהו שצריך לשבת ולעבוד עליו, או שאת כותבת כשיש לך השראה? "אני בעיקרון כותבת כשיש השראה או רעיון מנחה, ואני לא מתייחסת לזה כעבודה; אני מרגישה שזה לא משהו שאפשר לעשות לפי דרישה. אבל לדוגמה, כתבתי מחזמר עם שתי חברות טובות שלי, ואז לא יכולתי לחכות כל פעם שתהיה לי השראה בשביל לכתוב שירים. הייתי צריכה להבין שיש סצנה, ואני צריכה לשבת ולכתוב שיר שממלא תפקיד בסצנה הזאת. זה משהו חדש לי, כי אני תמיד נותנת לעצמי הרבה חופש בזה".

את כותבת את כל השירים שלך ואומרת שאת לא מעוניינת בשירים שכתבו אחרים. עם זאת - את שחקנית. איך את מוצאת את עצמך דווקא במילים של אחרים? בהקשר זה נציין גם את ההצגה של "הבימה", "חצ'קונים", שאנחנו מאוד מתרגשות לראות, שכתבת עם נטע רוט וטליה ברטפלד. "בשלב מסוים במהלך הצבא הבנתי שאני רוצה גם לשחק. אני חושבת שאולי בגלל שכל החיים התעסקתי, עבדתי ועניין אותי רק מילים של עצמי, פתאום עניין אותי להשתתף בפרויקטים של אחרים. אם במוזיקה אתה אחראי על כל בורג במערכת בשיר שלך, אז במשחק יש משהו שנותן לי חופש לעשות רק את האומנות שלי, ולא לדאוג לכל שאר הדברים האומנותיים וההפקתיים. אני מוצאת את עצמי, כי לכל דמות שאני מקבלת לשחק אני בוראת עולם. אני מאוד אוהבת להכין את עצמי לתפקידים ולהשתנות בשביל תפקיד. למשל, לקראת 'הבלוז לחופש הגדול' שעלה בבית ליסין עשיתי ממש מחקר על התקופה - מלחמת ההתשה, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. עכשיו אני משחקת באופרת ראפ, אז שמעתי המון ראפ בתקופה האחרונה. לכל דמות שלי אני גם יוצרת יומן, ובזכות זה שאני בוראת לעצמי את העולם, אני מצליחה למצוא את עצמי למרות שאני לא יוצרת את המילים והסצנות. ככל שהתפקידים שאני משחקת מגוונים יותר, ככה זה מעניין אותי יותר ואני מגיעה ליותר עולמות. אם הייתי נשארת אך ורק במוזיקה שלי, לא הייתי מגיעה לכל כך הרבה עולמות אחרים. לגבי 'חצ'קונים' - באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה משהו שאני בעצמי יצרתי, שמדבר בשפה שלי ושל חברות שלי, משהו צעיר יותר שמדבר בגובה העיניים ומציג נושאים שלא בהכרח שמתי לב שהוצפו. רציתי בעיקר ליצור עם שתי חברות מאוד טובות שלי, והבנו שכאשר אחת תסריטאית, אחת סטנדאפיסטית ואחת מוזיקאית, אולי יהיה שווה לעשות מחזמר".

הוצאת את שירך הראשון בגיל 18. עם זאת, רבים הכריזו על 2025 כשנת הפריצה שלך. את מרגישה שהשנים האלה תרמו לך להתפתח כאומנית? האם פחדת שזה לא יגיע? "כן, חד משמעית. לא הייתי מוותרת על חמש השנים שלפני שנת הפריצה שלי. אבל ברור, הייתה לי הרבה אמונה שזה יקרה, וגם היה לי הרבה פחד שזה לא יקרה. היה הכל מהכל. אני חושבת שיש משהו ב'לעשות דרך', כשהדברים הגדולים לא מגיעים בבום, אלא אחרי עבודה ארוכה וסיזיפית. יש בזה משהו בריא יותר לנפש".

מהו תהליך הכתיבה שלך, מהרעיון הראשוני ועד לתוצר הגמור שמגיע למאזינים? "לרוב יש לי רעיון כלשהו. הדבר הראשון שאני עושה, וזה מאוד חשוב לי, הוא לכתוב פזמון. אני רוצה שיהיה פזמון קליט. בשביל זה צריך לכתוב משהו שאתה חושב שהוא קליט, לחכות כמה ימים ולראות אם אתה זוכר את זה - אם זה זכיר. אם יש לי את זה, אני ממשיכה לכתוב את שאר השיר. אבל אני מדברת על משהו מאוד כללי; כל שיר הוא ספציפי וכל דבר הולך למקום אחר".

תמיד ידעת שזה מה שאת רוצה לעשות, להיות זמרת וכוכבת פופ. איך זה התקבל בסביבה הבית-ספרית? "אני חושבת שבכל מקום אפשר למצוא את האנשים שיורידו לך, מכל הסיבות האפשריות. זה נכון לגבי כל חלום וכל דבר שאדם רוצה לעשות. אם הוא ירצה להיות במקום שיורידו לו, הוא ימצא את זה. אבל בני אדם צריכים להיות בסביבה חברית. אמרו לי פעם: 'חברים זה כמו חזייה, זה חייב להרים'. אני ממש הולכת על פי העיקרון הזה. חשוב לי להיות חברה מרימה. אם אני רוצה חברים מרימים, אני צריכה בעצמי להיות כזו, וזה מסר שאני מעבירה לדור הצעיר יותר. אם תהיה חבר לא מרים, אתה תמצא את עצמך בסביבה של חברים לא מרימים, וזה לא כיף".

השירים שלך ואת באופן מאוד מובהק מעצימים ופמיניסטיים. כאב לך שבחרו לקחת את השיר שלך, "תן לי זמן", הפכו אותו וטענו שהוא "מעודד" הטרדות מיניות? "זה לא כאב לי, אבל אם אנחנו מדברים על פמיניזם, יש לנו כל כך הרבה דברים להתעסק בהם ולדאוג מהם. לבוא נגד אישה בת 24, בקונטקסט של פמיניזם, יצר אצלי הקפצה לגבי המטרה שלהם. בואו נתמוך בנשים. גם ככה לא קל להיות אישה ולא קל להצליח בעולם כל כך גברי ומוריד, בייחוד אישה שיוצרת. הרגשתי שדווקא האנשים שיצאו נגדי היו צריכים להיות הראשונים לתמוך בי, וזה ביאס".

נועם קלינשטיין - מתוך ספר המחזור שלה.

באופן כללי, איך את מרגישה עם זה שלוקחים את השירים שלך, מנתחים אותם ולוקחים אותם לכיוון צהוב ורכילותי בגלל שאת כותבת אותם? האם את מרגישה שזה גורע מהאוניברסליות, מהמסר ומהחיבור של השירים? "אני דווקא מרגישה שעצם זה שאני כותבת על סיפורים כל כך אישיים, האחריות שלי היא לשים את הגבולות. אני יודעת שהדברים האמיתיים, הדרמה והאישיות הם דברים שהקהל אוהב. גם אני חוטאת בזה; גם אותי הסיפורים האמיתיים מעניינים יותר. לכן, האחריות שלי כאומנית שעושה את הדבר הזה היא לשמור על עצמי. ואם אני מספרת על מישהו אחר, אז לשמור עליו. זה עליי, לא על הקהל, וזה לא משהו שאני יכולה לצפות מהם".

אם מישהו קורא את הכתבה שלנו והוא תלמיד בתיכון "אלון" שרוצה להיות כמוך -שחקן, אומן, כותב ויוצר מצליח -מה היית ממליצה לו? "ללמוד. רק ללמוד בגיל הזה. כמה שאתם סופגים בגילאים שלכם וכמה שאתם לומדים וחוקרים - זה יהפוך את הקריירה והעבודה שלכם להרבה יותר עמוקות. דרישת שלום לכל המורים המדהימים שלימדו אותי".