מארי קירי

מארי קירי הייתה אישה אמיצה, חזקה, מבריקה, ובעלת חזון. היא מצאה את התכונה "רדיואקטיביות", היא גילתה את היסודות: "פוליניום", ו-"רדיום" בעלי רדיואקטיביות חזקה יותר מאשר אצל אורניום, היא המציאה את מכונת הרנטגן, והיא הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, וגם הבן אדם הראשון

שזכה בו פעמיים. *המידע לכתבה זו נלקח מהספר "מארי קירי", שנכתב ע"י תמי שם טוב.

ילדותה

מארי קירי נולדה בשנת 1867 בוורשה בירת פולין.

מארי לא נולדה בשם מארי, אלא רק כאשר עברה לצרפת שינתה אותו לכך מכיוון שזה איך שביטאו את שמה שם. השם המקורי שלה הוא מניה.

בילדותה משפחתה גרה בתוך בית ספר, והוריה היו מורים בו. הם ציפו מכל אחד מחמשת ילדיהם להגיע להישגים גבוהים לימודיים. הם אכן עשו זאת, אך מניה הצטיינה במיוחד. בגיל ארבע לימדה את עצמה קרוא וכתוב, ומהר מאוד הצליחה לזכור בעל פה שירים וסיפורים.

אמא של מניה הייתה מורה ומנהלת בבית ספר שהתקיים בביתם, אך עד מהרה לאחר הולדת ילדיה, הייתה עסוקה בטיפול בילדים ובבית כך שהפסיקה לעבוד. גם אביה של מניה לא עבד במה שחפץ, מכיוון שבאותה התקופה הרוסים שלטו בפולין, ואילו הם אסרו והגבילו את לימודי המדעים במדינה, דבר אשר היה מצער מאוד לאביה משום שהיה פרופסור למדע לפני שהשלטון האכזרי של הרוסים השתלט על פולין.

באותה התקופה שבה שלטו הרוסים על פולין, חוקיהם היו רבים ומאוד נוקשים, ובבתי הספר נאסר ללמד בפולנית אלא רק ברוסית. אלא שלאף אחד מחוקיהם של הרוסים הקשיבו הוריה של מניה, והם התנגדו בשקט. ניתן לראות זו אף במעשיו של אביה, שאכן למרות האיסור לימד מדע בסתר, אך כשנודע על כך והדבר התגלה, הוא פוטר מעבודתו.

כדי להתפרנס הוא הפך את דירתם של המשפחה לפנימייה לנערים שהגיעו מכפרים, אשר באו כדי ללמוד בבתי הספר של העיר הגדולה ולקבל השכלה טובה יותר. כתוצאה מכך המצב התמידי בבית היה צפיפות, רעש, בלגן, כאוס והרבה אנשים.

המצב היה יחסית טוב לאור הנסיבות, אך למרבה הצער זה לא נמשך לזמן רב. באותם הימים התפשטה מחלה בוורשה אשר עוברת ע"י כינים ופרעושים שהתנחלו בבדים ובסדינים. לכן כאשר אחד התלמידים בפנימייה חלה, המצב בפנימייה הידרדר באופן מהיר וקשה, בגלל הקלות שבה היה אפשר להידבק במחלה הנוראית.

ואכן כך אחותה של מניה (זוסיה) נדבקה ומתה קצרות לאחר מכן. לאחר תקופה קצרה בעודה בת 11, אימה של מניה מתה ממחלת ריאות קשה וממושכת. מניה לא יכלה להכיל את הצער הטמון בה, ולכן החליטה לחזור ללמוד כדי להסיח את דעתה מהצער קשה וכדי לתת גאווה לאמה ולאחותה אשר מסתכלות עליה מהשמיים.

לימודיה האקדמיים

מניה סיימה את לימודי בתיכון בגיל 15 עם מדליית זהב אשר מסמלת את היותה התלמידה הכי טובה בבית ספר.

אחרי סיום לימודיה היא הרגישה ריקה מתוכן והיה ברצונה לחזור וללמוד, זה כמובן לא היה אפשרי משום שבפולין של אותם הימים רק גברים היו רשאים ללמוד באוניברסיטה. ולכן היא למדה באוניברסיטה סודית ולא חוקית - "האוניברסיטה המעופפת".

מניה ואחותה ברוניה למדו באוניברסיטה הסודית. בעוד שברוניה רצתה להפוך לרופאה, מארי רצתה להפוך למדענית. הבעיה היחידה הייתה שלהגשמת חלומותיהן הן היו זקוקות ללמוד באוניברסיטה בחו"ל. האוניברסיטה הנחשקת עבורן הייתה "סורבון" בפריז.

וכך קרה, ערב אחד בעודן חוזרות משיעור, מניה וברוניה החליטו על הסכם. תחילה מניה תעבוד ותשלח כסף לברוניה כשהיא לומדת באוניברסיטה בפריז. כשתסיים את לימודיה, ברוניה תעבוד ותשלח את הכסף שהיא

מרוויחה למניה בזמן לימודיה שלה.

עד מהרה התוכנית יצאה לפועל ומניה עבדה ארבע שנים כאומנת בכפר, כאשר היא שולחת כספים חודשיים כדי לשלם את לימודיה של אחותה באוניברסיטה, עד שברוניה הודיעה לה שהגיע הזמן להתחלף, ומניה קנתה כרטיס רכבת ועלתה לרכבת בדרך לפריז.

בהגעתה של מניה לפריז החליטה לשנות את שמה למארי בגלל דרך הביטוי של שמה בצרפתית. בתקופת לימודיה מארי התגוררה תחילה אצל אחותה ובעלה ומאוחר יותר עברה למגורים משלה בשביל שקט ופרטיות. התנאים בחדרה הקטן בקומה השישית, עם

הגג השבור, ומזג האוויר הקיצוני ששרר שם תמידית לא היו טובים. אבל זה החדר שסיפק בדיוק את צרכיה של מארי, כי בו היא יכלה ללמוד וללמוד וללמוד. מארי סיימה בהצטיינות תואר ראשון בפיזיקה, והייתה אישה בין גברים רבים, בעודה מחזיקה את התואר הנחשק של הסטודנטית הראשונה ב-"סורבון" שקיבלה תואר ראשון בפיזיקה.

פייר קירי

בסיום לימודיה קיבלה מארי עבודה במעבדה של פיזיקאי גאון, ששמו הוא פייר קירי. מארי ופייר ניהלו שיחות רבות על מדע, שעניינו וריגשו אותם כל כך עד שהרגישו שהמוחות והלבבות שלהם ממש גדלים כשהם יחד. הם הפסיקו להתנגד לאהבה והחליטו להתחתן.

תגליותיהם המדעיות של מארי ופייר

מדען צרפתי, ושמו אנרי בקרל, גילה שבמתכת ששמה אוריניום טמונה אנרגיה שקורנת מתוכה גם אם לא

נחשפה לאנרגיית אור או חום. האנרגיה המסתורית אמנם אינה סקרנה את עולם המדע, אך את מארי היא סקרנה, ולכן החליטו לחקור אותה.

פייר ומארי מצאו מגרש גרוטאות ישן שבו יכלו לבצע את המחקרים שלהם, ולמרות התנאים הגרועים ששררו במחסן, כל עוד התוצאות היו מדויקות הוא היה מקובל ע"י מארי.

לאחר בדיקות רבות מארי גילתה משהו לא צפוי: הקרינה שזורמת מהאורניום אינה תוצאה של משהו חיצוני, אלא הקרינה הזו היא פנימית ונובעת מתוכו. בעצם, הקרינה הזו זה תכונה של החומר, ולה קראה מארי "רדיואקטיביות".

יום אחד, כשיצאה מהמעבדה כדי לשאוף אוויר, הסתכלה מארי על ערמת הפסולת השחורה והכבידה שגבהה בחצר. הערמה הזו הייתה בעצם פצלת עטרן (חומר שחור סמיך וצמיג, שהוא מוצק למחצה, ומפיקים ממנו חומרים כימיים רבים) שכבר הוציאו ממנה את האורניום, וסתם מתוך סקרנות, החליטה מארי לבדוק דוגמה מהפסולת. מה שמצאה הדהים אותה: הקרינה הרדיואקטיבית שנמדדה בפצלת העטרן הייתה חזקה הרבה יותר מהאורניום לבדו. התוצאות הדהימו אותה, ולמעשה היו לא הגיוניות, אך היא בדקה שוב ושוב, ויצאו אותן התוצאות. לכן היא הסיקה שכנראה ישנם עוד חומרים רדיואקטיביים שאינם התגלו עד תקופתה.

וכך בהתרגשות התחילה מארי לבודד את החומרים בפצלת העטרן ולמדוד את רמת הקרינה שלהם. וכך היא זיהתה 2 חומרים חדשים: "פולוניום", ו-"רדיום.

חשוב לציין שהרדיום רדיואקטיבי פי מליון יותר מאורניום! ובגרם אחד של רדיום טמון כוח עצום שיכול להעיף בניין גדול למרחק של קילומטרים!

בעקבות כך מארי ופייר פרסמו את התגליות המרגשות, שלבטח היוו תגליות חשובות ומשפיעות מאוד בעולם המדעי.

תחלואותיהם

מארי ופייר עבדו קשה במשך ימים ולילות: הם הפרידו בין החומרים שבמחצב, סחבו שקים גדולים, העבירו את הפצלת לתוך דודים ובחשו את החומר הכבד והסמיך מעל אש חזקה.

במשך שנים רבות הם סיננו, הפרידו, וזיקקו בחום ובכפור - מעבירים את העבודה מהמחסן לחצר בגלל האדים הרעילים שעלו מהגדודים ופגעו בבריאותם, או מהחצר למחסן בגלל גשם שירד.

עד מהרה העבודה הקשה והאדים הרעילים גבו מהם מחיר. התחילו להופיע הפצעים באצבעות שאינם עוברים, הגוף החל לכאוב ולדאוב על כל פעולה שהיה ברצונם לעשות, וגרונם שרף משאיפת הגזים המשונים.

בני הזוג קירי הבינו שהתכונה הרדיואקטיבית והחשיפה אליה לזמן מתמשך ארוך כל כך הם אלה שגורמים לתחלואיהם, ורק יכלו לקוות שהחומרים שמצאו לא יזיקו בעתיד לזן האנושי, או שישמשו לבניית כלי נשק מכל סוג שהוא.

באותה התקופה הרגשתם החמיר כל כך, שהם החליטו לעשות הסכם ביניהם: במקרה שאחד מהם מת – השני חייב להמשיך במחקר, ואסור לו לשקוע בעצב, אלא להמשיך ולפתח את הדבר העצום שמצאו.

לאחר שנה, מארי ופייר זכו בפרס נובל בפיזיקה על גילוי הרדיואקטיביות, אך הם לא יכלו ללכת לקבל אותו משום שהיו כה חולים ומותשים.

אך מזלם הרע לא נפסק כאן. שלוש שנים לאחר קבלת הפרס, פייר צעד על גשר מעל נהר הסן בפריז. ואולי בגלל החולמניות שלו, או אולי משום שהקרינה הרדיואקטיבית החלישה אותו כל כך, הוא מעד ונפל על הכביש מול סוס דוהר, והוא נדרס ומת במקום.

אחרי פייר

מארי לא ידעה איך להתאושש מהאסון, ולכן החליטה לחזור לדרכיה הישנות ולדרך שבה התמודדה עם צער כשהייתה ילדה. במקום להתרכז בלימודים בלבד הפעם היא התרכזה רק במחקר שלה ושל פייר. מובן שהיו ימים שכבר לא יכלה לשאת את הצער איתה יותר. בימים כאלה היא הזכירה לעצמה את הבטחתה לפייר. כתוצאה מכך היא גם הסכימה למלא את מקומו ב-"סורבון", וכך הפכה למרצה הראשונה שם.

חמש שנים לאחר מותו של פייר, מארי זכתה בפרס נובל לפיזיקה שוב, והפעם על תרומתה בתחום הכימיה – על גילוי הרדיום, והפולוניום. וכך היא הפכה לא רק לאישה הראשונה שמקבלת פרס נובל, אלא גם לבן אדם הראשון שמקבל אותו פעמיים.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, חיפשה מארי דרך לעזור לצבא צרפת, ומצאה דרך גאונית: היא אספה מכוניות מאזרחים, והתקינה בתוכן מכשיר רנטגן. בעזרת המכשירים האלה שפולטים קרינה (אחרת מזו שגילתה) אפשר לצלם את מה שקורה בגוף. מארי החליטה להסיע את ניידות הרנטגן שבנתה לבתי חולים צבאיים שנפתחו בסמוך לחזית.

ניידות הרנטגן של מארי התגלו כהמצאה נהדרת. לפני המצאתה כדי לראות את המיקום המדויק של הקליע בעזרת קרני הרנטגן, הם היו צריכים לחטט בגופו של המטופל ואף להכאיב לו עד מאוד. לאחר שהפיצה את המצאתה קרני הרנטגן גילו את מקומו המדויק של הקליע וחסכו את החיפוש הנורא אחריו.

במשך המלחמה ביקרו מארי ובתה הבכורה איירין ב300 בתי חולים צבאיים בצרפת ובבלגיה, ישנו בשטח כמו חיילים, הכשירו נשים וגברים להפעיל את מכשירי הרנטגן, ופיקחו על מיליון בדיקות שכאלו.

המשכיות תגליותיה במדע המאוחר יותר

גם כשהמלחמה הסתיימה, אחרי ארבע שנים ומיליוני הרוגים, מארי המשיכה להוביל את המחקרים בתחום הקרינה הרדיואקטיבית, מחקרים שהיוו צעד גדול וחשוב לקראת המהפכה הגדולה והחשובה שהתרחשה בפיזיקה אשר הובילה לעידן חדש בפיזיקה. שלצערה של מארי הלך והתפתח מאוחר יותר ל- "העידן הגרעיני" שבו התפתחו מאות כלי נשק נוראיים במיוחד שמסכנים את האנושות ואת כדור הארץ כולו.

אולם, כפי שמארי קיוותה, הקרינה הרדיואקטיבית משמשת גם לרפואה. באמצעותה בודקים מה קורה בתוך הגוף, מאבחנים מחלות, ואפילו הורסים גידולים מסוכנים וסרטניים.

מותה

לרוע מזלה של מארי על אף שהקרינה יכולה להרוס גידולים סרטניים ומסוכנים, היא גם יצרה כאלה בקלות רבה. ובגלל החשיפה אל קרינה זו ללא הגנה לאורך זמן, זה בדיוק מה שקרה למארי. הקרינה נספגה בגופה ואף קרנה ממנה ומהחפצים שלה זמן רב לאחר מותה. מארי מתה מגידול מסוכן וסרטני בעודה בת 67.

בנותיה

הבת הבכורה (איירין) הפכה גם למדענית. כמו אימה, היא גם זכתה עם בעלה בפרס נובל, וגם היא נחשפה לכמות לא מבוקרת של קרינה, שגרמה לה לחלות ולמות.

הבת הצעירה (איב) כתבה ספר על אימה, משום שרצתה שיכירו באימה בתכונותיה הנפלאות, בהישגיה המדהימים, ובהשפעתה הרבה שיש לה על עולמנו כרגע.