סיפור בהמשכים

פרק 1 

ארבעה ישבו בחדר ההמתנה הדומם, קטן מחדר שירותים ממוצע. ארבעה קירות ישנים שסגרו על שתי כורסאות ושולחן זכוכית דק.

 חדר ההמתנה בו שהו הוביל למבואה שהשתרעה לאורך כמה מטרים בודדים, בסופם דלת מעוטרת בשבעה מנעולים כסופים.

הדיסוננס היה כמעט מצחיק, בין השקט הדחוס ששרר בחדר אל בין רחוב קינג ג׳ורג׳ הגועש חיים בו שכנה המרפאה, שהתסיסות והרעש חסר הדאגות התמידי בו היו נשגבים מדעתם של הארבעה.

 לאור העובדה שחיי הארבעה, שונים ככל שיהיו, הובילו אותם בדיוק לאותה נקודה מעוותת- היית מצפה שיתפתח שיח כלשהו, אבל מכיוון שאף אחד מהנוכחים לא פצה את פיו, השקט רק התמשך ונהיה לסמיך יותר.

איש מהם לא הכיר את משנהו, ומוטב שישאר כך. לא היה הרבה מן המשותף בין הארבעה, מלבד אזרחות ישראלית, נטייה להחלטות פזיזות, ומוות וודאי בעוד כחמש שעות לכל היותר.

את הדממה הפר צליל פתיחתם של שבעה מנעולים.

״ברוכים הבאים״, גבר בחלוק בד וחיוך מעושה נכנס אל המבואה. בדרכו אל החדר, מבטו עבר חיש בין הממתינים. הליכתו המדדה עוררה בדיוק את אותה האימה אצל ארבעת הפנים הבוהות. זה כמו לראות את פיו של רופא השיניים ולגלות שהוא מלא חורים, ואולי אין הגיון בזרעי הפקפוק שנזרעים מיד, אבל בכל זאת, היה נעים יותר לו היה לו חיוך מבריק ומסנוור.

״רות, עמליה, אנר, יחזקאל 

זווית פיו התעקלה בתמיהה.

״איפה החמישי?״

אבל מיד נוכח שמלבד החמישי עצמו, אין אדם בחדר שבפיו תשובה לשאלה זו.

הוא ניקה גרונו והמשיך בנימה מהוססת, מתאמץ להחזיר לקולו את הביטחון:

״מיד אעניק לכולכם טפסים שתצטרכו למלא, בין השאר, תחתמו על הסכם סודיות מוחלטת וויתור זמני על זכויותיכם כאזרחים במדינה״.

השקט נותר

מיד התחרט על שאמר. בפירוש נאמר לו להשאיר את הסעיפים הבעייתיים לסוף — אחרי שההרדמה מתחילה להשפיע, או לפחות אחרי החלק הראשון של הניסוי.

ועוד להגות אותם בקול? טעות, טעות, טעות. הוא שואף חדות ומביט שוב בקהל השבוי שלו. להפתעתו, איש לא קם, איש לא פותח בהתקף היסטריה מציק, אף אחד אפילו לא מתחנן על ברכיו. כולם כל כך-

את מחשבותיו קוטע צפצוף ארוך.

״בואו נתחיל״.

מבטו מופנה עכשיו אל החדר ממנו יצא.

המשך יבוא:)