"לא היה לי זמן להרגיש" – שיחה עם סבא של נעמה לוי

אני לא בטוחה איך להתחיל את הכתבה הזו. לא כי אין לי מה לכתוב – להפך. יש לי בידיים שיחה שמרגישה לי חשובה. פשוט לא ידעתי איך לספר אותה.

נעמה לוי היא חיילת בת 19. היא תצפיתנית, וב-7 באוקטובר היא נחטפה מרצועת עזה. היא הייתה בשבי שלושים יום, ואז שוחררה וחזרה הביתה.לא פגשתי את נעמה אף פעם, אבל כן דיברתי עם סבא שלה, אמנון. הרגשתי שהוא מדבר איתי בגובה העיניים, בכנות. הוא לא ניסה להרשים, רק אמר את מה שעבר עליו.

אני: "שלום, יש לך שנייה? זו מילאן מתיכון אלון, אני בעיתון בית הספר. אפשר לשאול אותך כמה שאלות על הנכדה שלך?"

אמנון: "אוקיי."

אני: "איך הרגשת כששמעת בפעם הראשונה שנעמה חטופה?"

אמנון: "הגיע אליי סרטון שראיתי בו את נעמה בג׳יפ. הייתי צריך לוודא שזו היא. התעסקתי בזה הרבה זמן, ולא היה לי זמן להרגיש דברים. הייתי עסוק בלהתקשר לשלטונות הצבא שוב ושוב, ולוודא שהם יודעים שהיא חטופה. התחושות הגיעו רק למחרת."

המילים שלו נשמעו מאוד ברורות, אבל הן גם כבדות. אפשר היה לשמוע דרך הקול שלו שהוא חזר לאותו רגע.

אני: "מה עזר לך להחזיק מעמד בתקופה שהיא הייתה בשבי?"

אמנון: "הרבה דברים. קודם כל התמיכה של הרבה אנשים. ידעתי שכל שלטונות הצבא עוסקים בזה, ושהם מחפשים. הייתי בטוח שהיא ילדה חזקה, גם פיזית וגם אישיותית, וקיוויתי שזה יעזור לה לשרוד."

זה משפט שתפס אותי. לא ״האמנתי״ – ״הייתי בטוח״.

אני: "הייתה תקופה שהתחלת לאבד תקווה?"

אמנון: "היו תקופות עם חששות, אבל אף פעם לא איבדתי תקווה."

אני: "איך גילית שהיא משתחררת? איפה היית ומה עשית באותו רגע?"

אמנון: "כל הזמן חיכינו להודעה מרשימת השחרור של החמאס. אתמול פתאום הגיעה ההודעה, והשם שלה היה שם."

הוא לא סיפר לי אם הוא בכה, או צעק, או שתק. אבל אפשר להבין לבד.

אני: "וואו. אתה מאמין בשלום?"

אמנון: "זה לא עניין של להאמין בשלום. אני מאמין שאין דרך אחרת. כל דרך אחרת תוביל אותנו למלחמה לנצח. הפתרון חייב להיות שלום. איך הוא יגיע, לא משנה, אבל בסופו של דבר חייבים להגיע אליו."

את השאלה הזו לא תכננתי מראש. היא פשוט יצאה.ואני שמחה ששאלתי.