מוזיקה מבולגנת היא לא רק מטאל

כשאני אומרת “מוזיקה מבולגנת,” הרבה אנשים ישר חושבים על מטאל – הגיטרות הכבדות, הצעקות, והתחושה שהכל עומד להתפוצץ. אגיד את זה ברור: אני אוהבת מטאל. יש רגעים שאין משהו אחר שיכול להעביר את העוצמה הזו. אבל מה שאני רוצה להגיד זה שבלאגן מוזיקלי לא מוגבל רק לז’אנר אחד, הוא יכול להופיע כמעט בכל מקום ולעשות את זה בדרכים מאוד מפתיעות.

מה זה בכלל בלאגן במוזיקה?

בעיניי, מוזיקה מבולגנת היא כזו שלא מתאמצת להיות מסודרת או מושלמת. היא לוקחת סיכונים, מערבבת דברים שלא אמורים לעבוד יחד – ובאיזושהי צורה, זה יוצא מושלם.

למשל, השירים של פראנק זאפה ג'אז פסיכדלי הם דוגמה מעולה לזה. תראו את “Peaches en Regalia” – הכל שם מרגיש כאילו הוא זורק עליך מיליון רעיונות בו-זמנית, אבל איכשהו זה מסתדר. https://youtu.be/FoYdeEDdtK4?si=cNbGxH5UkyjJk_-p

בראפ של שנות ה־90, תראו את “Nuthin’ But a ‘G’ Thang” של Dr. Dre עם סנופ דוג. הוא מציג בלאגן מלא ביטחון – הביטים קלים וזורמים, אבל המילים זורקות אותך בין רחובות, רגשות ותחושות. https://youtu.be/8GliyDgAGQI?si=hmAUYMHieqz24mdE

איך עושים בלאגן יפה?

בתור אחת שגם מפיקה מוזיקה, למדתי שהבלאגן הכי טוב הוא זה שנראה כאילו הוא בא במקרה, אבל בפועל דורש המון מחשבה.

פעם עבדתי על שיר שניסיתי להכניס בו שכבה של קלידים עם צליל של מוג (סינתיסייזר (קלידים) פופולרי שאפשר לשמוע אותו באינספור אלבומים). הם נשמעו מדהים, אבל פשוט לא התאימו למהלך של השיר. אחרי מלא דילמות, החלטתי להוריד אותם. זה היה כואב, אבל למדתי מזה שהשיר תמיד יותר חשוב מכל חלק בודד.

מפיקים גדולים, דילמות גדולות

גם מפיקים מפורסמים מתמודדים עם החלטות כאלה.

נייג’ל גודריך, למשל, שעבד עם Radiohead להקת רוק אלטרנטיבי, על שירים כמו “Paranoid Android”, דיבר על איך הבלאגן המוזיקלי הוא חלק מהקסם. השיר הזה מורכב מכמה חלקים שונים שנשמעים כאילו נלקחו מעולמות מוזיקליים אחרים לגמרי – בלדות שקטות, ריפים של גיטרות, והרמוניות כמעט קלאסיות. גודריך סיפר שהבחירה לשלב את כל האלמנטים האלה הייתה סיכון גדול, אבל התוצאה היא מה שהפך את השיר לבלתי נשכח. https://youtu.be/fHiGbolFFGw?si=55FxG0oRy9x0wwjG

ומה עם סאונד ישראלי? מיקי גבריאלוב, שותפו המוזיקלי הקבוע של אריק איינשטיין, הפיק את האלבום “חמוש במשקפיים” שיצא בשנת 1980. באלבום הזה, גבריאלוב שילב אלמנטים של פשטות ואותנטיות, שהפכו לשם דבר במוזיקה הישראלית. הוא הצליח להוציא מהשירים תחושה של ביתיות ואינטימיות, בלי להכביד עליהם בעיבודים מורכבים מדי. הבחירות ההפקתיות שלו הפכו את האלבום לאחד המשפיעים במוזיקה הישראלית, ועד היום הוא נחשב ליצירה ייחודית ונוסטלגית. https://youtu.be/NBkrfEJg5V4?si=oHmxC4f_XELIEGx9

בלאגן בז’אנרים אחרים

גם בפורטיסחרוף (רמי פורטיס וברי סחרוף), רוק ישראלי פסיכדלי, יש בלאגן נהדר. בשיר “חדשות מהירח”, המילים והמוזיקה נשמעות כאילו הן מתנגשות, אבל זה בדיוק מה שמביא את הרגש. https://youtu.be/BuS_1PaxL_o?si=lj0JsT56Dkj7aFXo

ומה עם מוזיקה יותר עכשווית? יש את Stereolab, להקה צרפתית אלקטרונית, שלוקחים פופ ושוברים אותו עם שכבות של סאונד אלקטרוני שמרגישות כמו עולם אחר. זה אולי נשמע כאילו כל הכלים נזרקו לסטודיו וניגנו מה שבא להם, אבל זה לגמרי מתוכנן. https://youtu.be/FeHdIDeUsEY?si=ItOxcKAbJonz6TGg

ומה לגבי נירוונה? “Heart-Shaped Box” מהאלבום In Utero, להקת רוק של הנייטיז, בסטייל גראנג', משלב בין הרמוניות מלאות רגש לצעקות שמרגישות כאילו הן באות ממקום הכי גולמי שיש. זה לא הבלאגן של מטאל, אבל הוא בהחלט כובש. https://youtu.be/n6P0SitRwy8?si=T3wASzPVFMXZgQbn

אז למה יש קסם בלאגן?

אני חושבת שמוזיקה מבולגנת מצליחה לגעת - דווקא כי היא לא מנסה להיות מושלמת. היא מחברת אותנו לרגשות הכי גולמיים ואמיתיים. מטאל, ג’אז חופשי, ראפ, רוק – זה לא משנה. בלאגן הוא הדרך של מוזיקה להגיד: “ככה אני, תקבלו אותי כמו שאני.” 

בלאגן מוזיקלי הוא גם עניין של זמן. מה שהיה בלאגן בימי יוסף היידן (1792), שבאמצע הסימפוניה שלו פתאום העיר את המאזינים עם קול של מצילתיים, נראה היום כדבר הכי קלאסי בעולם. אני מניחה שגם בעתיד, מה שנראה לנו היום כבלאגן מוזיקלי יהפוך להיות שמרנות של עוד 50 שנה, ובטח 100 שנה. https://youtu.be/tF5kr251BRs?si=njyZr_Uew4Q6npUk