ראיון עם בוגר תיכון אלון: גיורא חמיצר

גיורא חמיצר הינו תסריטאי, יוצר וסופר, שיצר וכתב כמה מהסדרות המצליחות ביותר בטלוויזיה הישראלית בעשורים האחרונים. סדרות כגון: האי, השמינייה, שכונה,  סקיי, רוני ותום והחממה שגם נמכרה ועובדה על ידי נטפליקס. לצד הקריירה המצליחה, גיורא הינו גם בוגר תיכון אלון (הפתעה – במגמת מוזיקה). בכתבה זו אראיין את גיורא על הקריירה, הספרים והסדרות שלו. במהלך הריאיון, חושף גיורא חמיצר היבטים מתהליך היצירה שלו, איך היה ללמוד באלון במחזור השלישי (!) וכמה טיזרים על מחשבות לעתיד והמלצות ליוצר המתחיל: 

שאלות על ביה"ס אלון:

בוא נתחיל מהתחלה: אתה למדת בתיכון אלון, ספר לי על החוויה, רגעים זכורים, ובעיקר, אשמח לשמוע על איך, מי שלימים נהפך לתסריטאי, בכלל למד מוזיקה בתיכון?

נקדים ונגיד שהגעתי מעלומים באמצע כיתה ח' מתל אביב. זה היה כמו להגיע לפלנטה אחרת, וזה היה די נורא ולקח לי המון זמן עד שהיו לי חברים טובים. תיכון אלון היה כבר תיקון מטורף, הוא היה מאוד שונה מהבית ספר שאת מכירה היום. זה היה בסך הכול המחזור השלישי בבית ספר – הוא היה קטנצ'יק גם פיזית, וגם מעט שכבות, מעט כיתות, והוא היה נורא מיוחד. אני אז רציתי להיות מוזיקאי והייתה שם מגמת מוזיקה מקסימה, אני חושב שמהרגע הראשון הייתי בהיי עד שהתיכון נגמר. אלו היו אולי השנים הכי מקסימות שהיו לי בחיים והן השפיעו עלי מאוד עד היום. אני חושב שבסדרות שלי, בגלל חוויות שעברתי, אני יודע להזדהות גם עם הצד הכי לא מקובל וגם עם הכי מקובל. תיכון אלון היה מקום שהרגשתי בו מאוד נוח, עשיתי בו מה שרציתי והיו לי מורים מדהימים וחברים שחלקם חברים שלי עד היום.

איך מה שלמדת במגמה השפיע על הסדרות שלך, אתה חושב שזה יסוד נוכח בהם?

העובדה היא שאני כותב כמעט אך ורק לילדים ולנוער, והגיבורים הם עדיין תמיד פחות או יותר בגיל תיכון.  יש משהו בשנים האלה שהיה מאוד משמעותי או שאני שומר עליו מאוד משמעותי, זאת אומרת, שהוא נוכח בחיים שלי כיום יותר מאשר אצל אנשים בגילי שעובדים במקצועות רגילים, ותיכון בשבילם זה משהו שקרה להם בחיים - והסתיים. אני חושב שאלו שנים מאוד מאוד חשובות בחיים של בן אדם (למרות שלא כולם חווים את התיכון בהכרח כמשהו מדהים, מן הסתם). אלו שנים מאוד מעצבות ואני נורא אוהב את הסקופ בזה שאתה בתקופה שהכל הוא לא סתם - שאתה מתאהב בתיכון זו התאהבות שהיא לא כמו כל החיים, כשאתה מתאכזב, כשאתה מוצא חברים, כשקשה לך, כשטוב לך. יש איזה משהו שאתה מתחיל להבין איזה בן אדם אתה ומי אתה רוצה להיות, ואצלי זה באמת תקוע שם - ברמת השרון באלון. 

אם היית היום מסתכל לאחור מנקודת הקריירה הנוכחית שלך, היית אומר לגיורא שבתיכון לבחור ללכת להרחיב קולנוע – או אולי היית נותן לו המלצה אחרת?

ממש לא. אני אסביר לך גם למה. למרות שלא נהייתי מוזיקאי בסוף, אני חושב שמוזיקה היא משהו מאוד מאוד חשוב במה שאני עושה, בכמה רבדים:  קודם כל,ברובד הכי פשוט, יש המון מוזיקה בכל הסדרות שלי. לראות סדרה שלי זו גם חוויה מוזיקלית – גם השירים שאני שם (אני עורך את המוזיקה בעצמי). ברובד שני, מוזיקה מלמדת אותך משהו מאוד חשוב שזה קצב – כתיבה צריכה קצב. אני יכול להגיד ששחקנים טובים הם תמיד מוזיקליים. הם לא חייבים להיות מוזיקאים, אבל יש להם חוש של מה הטמפו הנכון לעשות כל מיני דברים. העובדה היא שלעשות טלוויזיה וקולנוע למדתי בעצמי והבסיס של המוזיקה תמיד שירת אותי.

שאלות על ספרים:

לרוב הסדרות שלך, מהסידרה הראשונה השמיניה ועד שכונה, יש ספרים שממשיכים את עלילת הסדרה (בעלילה מחוץ למסך). מאיפה בה הצורך והרעיון לקחת משהו טלוויזיוני ולהפוך אותו לספר?

האמת היא שבסדרות האלה הספרים לא היו אף פעם המוקד. הם היו איזה סוג של מוצר חמוד – שמאפשר להמשיך קצת את העלילה. בשמינייה הייתי יותר מעורב בספרים, בסדרות האחרות - היו ספרים שבכלל לא אני כתבתי ובעצם פעם ראשונה שכתבתי משהו מאפס היה ב"רוני ותום", שהתחיל בכלל בתור ספר, וזו הייתה חוויה אחרת לגמרי מבחינתי. בעצם, כל העולם נבנה לתוך ספר, ואחר כך הפכתי אותו לסדרה. עד לפני חמש–שש שנים כשהתחלתי את "רוני ותום", לא הסתכלתי על עצמי כמי שכותב ספרים בכלל.

האם לא חששת ב"רוני ותום" להתחיל עם ספר, מהשוק הפחות נגיש וקל לילדים, ולא להסתמך על ההצלחה הטלוויזיונית בשביל הספר?

לא, בגלל שזה בכלל לא התחיל כמשהו שיהיה בטלוויזיה. זה אפילו לא התחיל בתור ספר. זה התחיל בתור פעילות שלי ושל הילדים שלי – שהיו אז יותר קטנים. בהתחלה עצבן אותי שהם לא כל כך קוראים ספרים, אחר כך קראתי ביחד איתם או בלעדיהם ספרים שהם ניסו לקרוא ולא הצליחו, ואמרתי "וואו הספרים לא מספיק טובים". אז אמרתי לעצמי - אני אכתוב להם סיפור כמו שאני כותב סדרה – שזה מההתחלה מותח, נגיש וכייפי. היה סוג של דד ליין שלי לעצמי שכל יום אני צריך לכתוב פרק חדש ולהקריא אותו לפני השנה – וככה נולד הספר הראשון "רוני ותום". אז כשאהבתי מה שעשיתי לקחתי את זה להוצאה והם אמרו כן  - אבל בוא תכתוב עוד ספרים וככה נולדה הסדרה. רק אחרי שכתבתי שלושה ספרים, התחלנו לעבוד על הסדרה לטלוויזיה, משהו שכאמור, בכלל לא היה לי בתכנון, אבל שמחתי שהוא קרה. כשהגענו לשלב של הפיכת הספר לסדרה טלוויזיונית, גם ראיתי שהספרים נכתבים פחות או יותר כמו תסריטים וזו הייתה עבודה מאוד קלה להפוך אותם לסדרה - בעצם העלילה כבר הייתה שם והעלילה זה מה שחשוב בדברים שאני עושה.

שאלות על קהל:

מה השאלה שהכי שואלים אותך ברחוב ואתה לא יכול לענות עליה אף פעם?

אם תהיה עוד עונה לאיזו שהיא סידרה. אבל האמת פחות שואלים אותי את זה, יותר אומרים לי –"גדלתי עליך". יוצא לי בעיקר לפגוש אנשים פה ברחוב, בשדה תעופה, בים- לא משנה איפה, זה בדרך כלל אנשים בגיל עשרים וחמש בערך, שגדלו על השמינייה או האי, לפעמים החממה. תמיד באים לספר לי כמה הסדרות שלי השפיעו עליהם. זה אחד מהדברים הכי כייפים  שיש לי בחיים – המפגשים האלה. מכיוון  שבזמן אמת אתה לא באמת יודע מה ההשפעה – אתה יודע אם הסדרה מצליחה או לא, אבל זה שהסדרה  מצליחה לא אומר שחמש עשרה שנה אחר כך ידברו איתך עליה. אפרופו גיל הנערות, גם הסדרות שאתה רואה בגיל שתיים עשרה - ארבע עשרה, נחרטות אצלך יותר מאשר דברים שאתה רואה אחר כך, בגיל שלושים. יש לי מזל לעשות דברים שיש להם משמעות בחיים של האנשים שראו אותם, שזה באמת לא משהו שתכננתי שיקרה, ואני מאושר מזה כל יום. 

מה השאלה שאתה הכי אוהב ששואלים?

אני הכי אוהב שאומרים לי, לדוגמא: הכרתי את הביטלס בזכות השמינייה. שעשיתי להם הכרה לאיזה יוצר מוזיקלי. זה משהו שהוא על הדרך, משהו שאני עושה ממש בשביל עצמי וממש כיף לי שהוא קורה. 

הערה ממני (שירלי הכותבת) – אחרי המשפט הזה דיברנו על איך בזכות גיורא לימים נהפכתי לסוויפטי (מעריצה של טיילור סוויפט) והוא סיפר לי שהוא ואני הכרנו אותה בערך באותו זמן וזאת בשונה מרוב המוזיקה שהוא שם בסדרות שלו שמתאפיינת במוזיקה שהוא גדל עלייה.

שאלות על איחוד/המשכיות: 

"השמינייה 2023" עוררה סערת רשת מאוד גדולה, עם כעס מאוד גדול על כל הרעיון של ליהוק מחדש במקום האיחוד המיוחל. ובעיקר המון מעריצים מבולבלים שרצו הסבר על פשר העניין, האמת שגם אני אשמח להבין.

לא כל מה שאני עושה מצליח. היו לי כמה פעמיים בחיים שהיו לי דברים שחשבתי שיצליחו ולא הצליחו. ראיה לכך היא הפרויקט הזה שבגדול מה שניסיתי לעשות זה לראות איך אני יכול בטיקטוק לעשות משהו שמייצר באז ועניין כמו סידרת טלוויזיה. במובן מסוים זה עבד – במשך חודש כולם דיברו על השמינייה, אך מה שלא הצליחו להבין, או יותר נכון שלא הצלחתי שהם יבינו, זה שהם אמורים להנות מזה כמו סידרה ולא לצפות למשהו שיקרה מעבר לזה. הרעיון היה שאני מודיע על איחוד ואז נוצרת פרובוקציה ודרך הפרובוקציה היו אמורים להיוולד - ונולדו המון תכנים שלא היו מגיעים אחרת לטיקטוק. כל האיחוד של הנוסטלגיה של כוכבי השמינייה שעושים יחד דברים  זה הכול היה מתוסרט לגמרי, אבל בלי התירוץ הזה של הכעס הפיקטיבי על כוכבי הרשת שלקחו את מקומם זה לא היה יכול לקרות. אבל זה הצליח יותר מידי במובן שאנשים לא הבדילו בין המציאות לדמיון, וזה הצליח פחות מידי במובן שלא הצלחתי להפוך את זה למשהו שימשיך לאורך זמן ושאני אהנה לעשות אותו. אני עדיין מנסה לחשוב על פורמטים שבהם אני יכול לכתוב סיפורים לטיק טוק ואני מקווה שיום אחד אני אצליח. זה באמת פרויקט שגם אני לא יודע כל כך עד היום איך לאכול אותו.

מה הסידרה שהכי הופתעת שהמעריצים עדיין מתחננים ודורשים לה איחוד?

אני חושב שהאי, בגלל שהאי היא סדרה כל כך מורכבת מצד אחד ובעיניים שלי מיושנת כי היא באמת מיושנת... וזה שאנשים עדיין מדברים איתי היום על האי זה מאוד מפתיע אותי, אבל מאוד משמח אותי.

בתקופת הקורונה יצאת עם שיתוף פעולה עם "הארץ" בו הוצאת מדי יום פרק בסיפור שכתבת ביחד עם נועה פניני שהינו מעין המשך לחממה - "החממה נגד הקורונה". בו הצתת מחדש את המחנות הנלהבים של יפתח ושל דניאל, החלטת לשנות את ההחלטה של אלה לי בסוף החממה ובעצם לפתוח את כל משלוש האהבה מחדש. בכנות, למה לעשות לי את זה??? באותה נשימה, האם אתה חושב שהחממה נועדה לעד לרקוד על משולש האהבה שלה או שהסוף של "החממה נגד הקורונה" מסמל את הסוף גם של המשולש הרומנטי?

בכנות, אין לי שמץ של זיכרון מה כתבתי – זה היה פרויקט של שבועיים בקרונה, שעוד אף אחד לא הבין כמה זמן ומה הולך להיות וכולם היו בדיכאון כזה – אז עשיתי את הפרויקט הזה. הוא לא זכור לי כמשהו שאני יותר מדי גאה בו, אני זוכר שזה היה משהו עם וירוס... לא זוכר יותר מדי את הדבר הזה. אני יכול להגיד לך שאם הייתי ממשיך עכשיו את החממה לא הייתי מתייחס לזה בכלל, אני לא מרגיש מחויב לשום החלטה שלקחתי אז. כן יש לי מחשבות לעשות משהו חדש עם החממה, אבל זה מאוד מורכב להחזיר סידרה,  צריך להיות לזה סיבה טובה וצריך להיות סיפור טוב. לגבי המשולש אני חושב שחלק מהדנ"א של החממה חייב להיות עם השלושה האלה. אם הייתי עושה אותה שוב הייתי כבר חוזר אליהם בתור אנשים מבוגרים ואז אני חושב שהסיפורים כבר היו מקבלים אופי קצת אחר, אבל כן אני חושב שהם מהותיים לסדרה – בואי נגיד ככה, לא הייתי עושה איחוד החממה בלי שלושת השחקנים האלה. 

שאלות על סדרות:

אתה אומר לא פעם שנכנסת לטלוויזיה הישראלית עם שאיפה לכתוב טלנובלה למבוגרים. האם היית אומר שהגשמת את חלום הטלנובלה רק במגרש הילדים והנוער? האם נשארת עם השאיפה המקורית?

אני חושב שמה שכתבתי היה הרבה יותר מורכב וטוב מטלנובלות. זה היה טלנובלה במובן של מספר הפרקים ושל האופי המהיר שבו הם מופקים. אבל, גם זה השתנה מאוד בסדרות שאני מצלם היום: רוני ותום לא מצולמת כבר כמו השמיניה שצולמה כמו טלנובלה במובן שהיה אולפן אחד גדול שהיו בו את כל הסטים והשחקנים נדדו בין סט לסט . היום, סדרות מצולמות אחרת, וגם אין כל כך הרבה טלנובלות זה משהו שעבר מן העולם, פעם היו המון ישראליות – היום כמעט אין. אבל אני מספר על זה בשביל להראות שאין קשר בין מה שחלמתי למה שקרה - וזה הרבה פעמים קורה ככה. זה לקח שטוב גם לאנשים בגילך לדעת. בסוף מה שאתה מתכנן זה רק חלק ממה שקורה לך בחיים, כל השאר צירופי מקרים והזדמנויות, ועוד דברים מבאסים שקורים – כמו שכולנו יודעים. התמהיל של הכל יוצר משהו שהוא בסוף - החיים שלך. קשה לי אפילו להתחבר לבן אדם שהייתי, שרצה לעשות את הדבר הזה אז, זה כמו גלגול אחר של מישהו.

מה החלק הכי "מפחיד" בליצור ולצאת עם סידרה חדשה?

המפגש עם הקהל, והעובדה שאתה אף פעם לא יודע אם משהו שאתה כותב יצליח. זה שבאמת אתה אף פעם לא יודע – היו דברים שחשבתי שיהיו הצלחה מדהימה ולא הצליחו. גם כשאתה חושב שאתה לומד מטעויות אז אתה עושה טעויות חדשות שאתה לא חושב עליהם. 

איך באים הרעיונות לסדרות שלך ומתי אתה ידוע שיש לך את זה? 

רעיונות יכולים לבוא מכל מקום והחלק החשוב הינו שהם יהיו טובים. זה לא משהו שתמיד בא מהר, אבל שיש לי רעיון טוב אני יודע שהוא טוב. זה כמו שאת שומעת סיפור, את לא צריכה מישהו אחר שיגיד לך שהסיפור הזה מענין או לא - את יודעת ישר. את שומעת שיר את יודעת אם הוא שיר טוב או לא טוב, זה נכון לכל דבר. פה ההבדל היחיד הוא שאני גם מי שכותב את הרעיון וגם מי ששומע את הרעיון. זה פיצול שאני יודע לעשות אותו זאת אומרת יש לי את החלק שצריך כל פעם להעלות רעיונות חדשים ויש את החלק שהוא מאוד ספציפי שאני מדמה את עצמי בתור הצופה של הסדרות האלה וצריך להבין אם זה מספיק מעניין. אני תמיד אנסה לחשוב שזה לא מספיק מעניין כדי לא ליפול, אני צריך להיות מאוד מאוד ביקורתי בעבודה שלי אחרת אני אכתוב  דברים גרועים ולא אשים לב שהם לא מספיק טובים. 

האם אתה מרגיש אבולוציה בין הסדרות שלך כתיבתית ועלילתית לאורך השנים?  האם הסדרות מתכתבות עם השינויים של התקופות, בתור מי שהכתיבה שלו מתפרסת על פני כמה עשורים?

ברור, קודם כל אני מרגיש שאני כל הזמן נהיה תסריטאי יותר טוב, יותר משוכלל ואני מאוד מאוד מנסה גם שהסדרות שאני עושה תהיינה רלוונטיות. דוגמא נגיד שלילית לחשיבות העיתוי - סקיי היא סידרה שלא הצליחה כמו שחשבתי שהיא תצליח ויש לזה הרבה סיבות: סיבה אחת, שהיא הייתה ארוכה מדי, זאת אומרת שהסיפור לא היה מספיק גדול בשביל להחזיק כל כך הרבה זמן, וסיבה מהותית נוספת היא העיתוי שבה היא יצאה, בדיוק כשנגמרה הקורונה וילדים כבר לא רצו  לשבת בבית ולראות סדרה, ועוד סדרה שמתרחשת בחורף והיא קצת אפלה. אותה סדרה, אם היא היתה יוצאת שנה קודם, בטוח היה לה יותר קהל, אז לפעמים זה עניין של מזל. 

גיורא חמיצר מתוך ספר המחזור השלישי של תיכון אלון

בכתבה למקו דיברת על הצורך כיום בשחקן ראשי שמביא איתו קהל - כמו כוכב הרשת, דילן דרור, בסידרה שלך רוני ותום. זאת בניגוד למנהג הקודם שלך - של ליהוק שחקנים דווקא לא ידועים שהתפתחו אחר כך מהסדרות שלך. אתה מאמין שעוד תחזור לליהוק אנונימי או שהמנהג החדש ימשיך איתך הלאה? אתה לא מאמין שזו התפשרות על קסם האנונימיות שאף עזר לסדרות שלך בעבר?

יש תמהיל, זה לא שכל האנשים שיהיו בסדרות שלי כולם יהיו דילן דרור ודומיו. מצד שני, הסדרות הראשונות שכתבתי היו מיועדות לילדים שהטלוויזיה הייתה הדבר הכי חשוב בחייהם. לאנשים צעירים בגילך אפילו קשה לדמיין את הדבר הזה. הטלוויזיה כיום זה לא הדבר הראשון שאת פותחת כאשר את מגיעה הביתה, ופעם זה היה ככה. ככה העולם עובד, כל מדיום מחזיק את השנים שבו הוא משמעותי, והיום המדיום הוא הטלפון ואני גם עושה היום סדרות שאני יודע שחלק מהצופים יראו אותן בטלפון - מה שפעם היה מזעזע אותי. אין מה לעשות, בסוף אני מספק סיפורים וזה המקצוע שלי ואני מספר סיפורים איפה שירצו לשמוע אותם. חלק מהעולם הזה שהשתנה זה שהכוכבים שפעם היו כוכבי טלוויזיה, היום הם באים מטיקטוק, ומיוטיוב. דילן הוא דוגמא למישהו שהוא באמת כוכב, הוא באמת מוכשר, אני אף פעם לא אתפשר על מישהו שהוא שחקן גרוע רק בגלל שיש לו מיליון עוקבים. 

עוד משהו שחשוב לדעת בהקשר הזה הוא שאם את לוקחת עכשיו שני ילדים בני שבע עשרה אחד עושה טיקטוקים מגיל שלוש עשרה ואחד למד תיאטרון בתיכון אלון ועשה מונולוגים מדי פעם, שיחק בהצגת סיום וזהו. זה שני יצורים אחרים: לאחד יש כבר ניסיון מטורף מול מצלמה. הוא יודע גם מי הקהל שלו, הוא יודע איך לבטא את עצמו, הוא יודע מי הוא - וזה לפעמים יותר חשוב מכמות העוקבים. זו מיומנות כזאת שפעם לא הייתה קיימת והיום היא קיימת אצל אנשים מאוד צעירים ואני מאוד אוהב לעבוד איתם והם גם מאוד חרוצים ומקצועיים. דילן הוא דוגמא לכך, לא היה לי שחקן יותר מסור ממנו.  שאתה כוכב רשת יש לך משמעת מטורפת אחרת לא היית מצליח. אתה צריך כל יום ליצור תוכן, אתה צריך כל הזמן לתחזק את המעריצים שלך. היו לי כל כך הרבה מקרים עם שחקנים בסדרות שלי שהם לא הבינו בכלל למה הם צריכים להיות נחמדים למעריצים, מבחינתם זה סתם היה... חלק רצו להיות בתיאטרון או לא להיות כוכבי ילדים ואצל כוכבי רשת אין כזה דבר, הם יודעים שבלי קהל אין להם בכלל זכות קיום. אז זה הרבה יותר טוב לי לעבוד עם אנשים כאלה. 

איך אתה מסביר את הרלוונטיות חוצת הדורות של הסדרות שלך? שילדים גדלים עד היום על סדרות שיצרת לפני יותר מעשור?

אני חושב שאני תמיד כותב בכנות. אני חושב שתמיד הם הרגישו שאני מספר להם את האמת בדברים מסוימים, על יחסים בין אנשים, בין הורים לילדים. אני לא בא אליהם בפוזה של מטיף או מחנך וזה אני חושב משהו חשוב. אני מנסה תמיד למצוא סיפורים שהם לא בזמן או מקום ספציפי, אחרת לא הייתי יכול בגילי לכתוב לילדים שצעירים ממני ביותר מארבעים שנה, ואני עושה את זה כי אני עוסק בדברים שלא משתנים - יחסים בין אחים, יחסים בין חברים, יחסים בתוך משפחה, דברים שאתה יכול לראות אותם גם אחרי הרבה זמן ועדיין הסיפור יעבוד והסיפור זה הדבר הכי חשוב, כי ברגע שיש סיפור שעובד כל דבר אחר לא משנה.

כשאתה מתחיל לכתוב סידרה כמה רחוק בעלילה אתה רואה? לדוגמא בחממה האם כבר בעונה הראשונה ידעת מה יהיה הטוויסט שיסגור את העונה השניה עם רובי? 

אני בדרך כלל לא יודע אפילו מה הפרק הבא, אני יודע מעט מאוד, אני כן צריך להרגיש שהעולם שאני ממציא מחזיק ומעניין. כמו מה שסיפרתי לך על סקיי שם פישלתי כי הסיפור שם התבסס על מעט מדי דמויות ולא יכול היה בסוף להחזיק סידרה של ארבעים פרקים, אז זה דבר שאני צריך להקפיד עליו. נגיד בחממה ידעתי מראש שהמבנה שם הוא כזה שנותן לי אינסוף סיפורים. גם החממה זו דוגמא לסדרה שתאורטית יכלה להימשך לנצח בגלל שבאים תלמידים חדשים כל שנה והדינמיקה בתוך בית הספר הזה היא נצחית. אני משתדל מאוד לא לדעת יותר מדי מראש כי אז זה נהיה צפוי.  אני אוהב שאני לא יודע מה קורה בפרק הבא ואז אני יכול לחשוב מה יהיה הכי מעניין שיקרה, מה הכי מפתיע, מה אף אחד לא חשב שיכול לקרות. אם לפעמים אני רואה שמשהו משעמם אותי אז אני משנה אותו - משנה את הדמות, מביא משהו חדש ואז אם את עצמי אני מצליח לעניין אז בדרך כלל זה גם יעבוד עם הצופים.

אתה מאמין שתחזור למקורות הטלוויזיונית שלך בעולם השעשועונים (שעשועונים כמו ששטוס)?

לא. מיציתי. זה לא משהו שאני מתגעגע אליו בכלל. למדתי ממנו הרבה. באופן כללי אני מקווה שאני לא אצטרך לחזור יותר מדי אחורה ובשנים שנשאר לי לעבוד ולכתוב אני אעשה דברים שלא עשיתי בחיים. נגיד עכשיו, אני מאוד מקווה שאני אעשה סרט, כי אף פעם עוד לא עשיתי סרט וזו תהיה הרפתקה חדשה. הדברים שהכי מדליקים אותי זה דברים שעוד לא עשיתי. גם הטיקטוק היה משהו חדש לגמרי ושאני עושה משהו שאני עושה בפעם הראשונה אני יודע שחמישים אחוז שהוא יכשל וזה עדיין עדיף מאשר לחזור על עצמך עוד פעם ועוד פעם.  

קראתי בכתבה שהתראיינת לארץ ואמרת שלא תתעצב אם רוני ותום תהיה הסדרה האחרונה שתכתוב ושאתה בכלל לא נהנה מכתיבה, אז מה מחזיק אותך בתחום שלך?

נתחיל עם הכתיבה, אני לא חושב שלכתוב זה כיף, כי כתיבה אומר שאתה כל הזמן מיוסר ורוב הרעיונות הם לא טובים. עכשיו אני צריך לכתוב את הספר השביעי של רוני ותום שכנראה יהיה הספר האחרון . זה מורט עצבים להתחיל ספר חדש למרות שעשיתי כבר שישה ספרים ואני מכיר היטב את הדמויות, עדיין לבוא עם סיפור חדש שעוד לא כתבתי שייקח את הסידרה הזו צעד אחד קדימה זה קשה, והקושי הזה הוא לא כיף, כמו שלא כיף לכתוב עבודה בהיסטוריה. הכיף זה אחר כך לסיים עם זה ושיוצא מזה משהו.  כשאני עורך, בדרך כלל כשנה לאחר הכתיבה, אני נורא נהנה אם יש איזה פרק שאני ממש אוהב. אבל זו לידה, ולידה זה תמיד ייסורים ובסוף יוצא משהו מקסים.

שאלות לסיום:

אני בטוחה שזו השאלה עם התשובה בעלת הכי הרבה ציפייה וכנראה הכי פחות תשובות מצידך – מה אנחנו הצופים והקוראים יכולים לצפות בעתיד?

כמו שאמרתי, מאוד בא לי לעשות סרט ויש לי איזה כיוון, כנראה סרט אימה וזה משהו שאני עובד עליו עכשיו.  למרות מה שאמרתי אני כן אעשה עוד סידרה לילדים ואפשר לצפות שאני אעשה עוד דברים – הכי כיף לי בסוף זה להתחיל דברים חדשים, הייתי כמה שנים עם רוני ותום, ועכשיו אני עובר הלאה לדברים אחרים.

לסיום, אם מישהו עכשיו לומד בתיכון אלון וחלום להיות תסריטאי, סופר ויוצר מצליח כמוך, מה היית ממליץ לו בשביל להגשים זאת?

לא לחכות. להתחיל ליצור, היום בטלפון הזה אפשר לעשות כל דבר, אפשר לצלם, אפשר לערוך, אפשר לשדר ואתה יכול להתחיל את זה בכל גיל. לא הייתי ממליץ לחכות וקודם ללמוד ואז... המסלול הזה של טלוויזיה הולך ומצטמצם כי יש גם פחות תקציבים ופחות אפשריות וכל העולם הזה מסובך. אני חושב שבעתיד הקרוב יגיעו יוצרים מהיוטיוב והטיקטוק. בכל מקרה, הקהל נמצא שם וזו לא התפשרות והיום יוצר מעניין ברשת כבר יש לו קהל וברגע שיש לך קהל אתה כבר במקצוע. אני חושב שהיום במובן מסוים זה הרבה יותר נגיש ודמוקרטי וקל ופשוט לעשות, ולא לחכות שמישהו יגיד לך אתה כן יכול או לא יכול. כיף לנצל את השנים האלה של התיכון שאתה מוקף באנשים בני גילך שהם יצרתיים – בטח בתיכון כמו אלון שיש שם גם מוזיקאים, גם אנשים שיודעים לעשות תפאורות, גם שחקנים ופשוט לעשות. ואולי הדבר הכי חשוב לא לפחד להיכשל. כל הזמן לומדים, אני יכול להגיד לך נגיד שבערוץ הילדים היה לי מזל היה לי אז תוכנית יומית – ששטוס שהייתי יכול כל יום לנסות בה משהו אחר וארבע מתוך חמישה דברים לא הצליחו וזה לא הזיז לאף אחד ובסוף מה שהצליח נשאר. עכשיו זה תהליך שיכול לקרות גם למי שמעלה סרטונים היום ברשת, לכישלונות אין בכלל משמעות וככה אתה נהיה בסוף טוב במה שאתה עושה. כמו מוזיקאי שאתה רואה אותו בקונצרט אתה לא יודע כמה שעות הוא התבחבש עד  שהצליח להגיע לרמה הזאת . 

תודה ענקית לגיורא חמיצר שפינה זמן והסכים להתראיין אצלי למען העיתון, היה לי לעונג אמיתי והגשמת חלום ילדות לזכות לדבר ולשאול שאלות– תודה גיורא!