תשומת לב

לפני כמה שנים כשהייתי בערך בת אחת עשרה ולאמא בדיוק מלאו ארבעים התחלתי לחוש שמשהו לא בסדר. הייתי חוזרת הביתה וזורקת את התיק על השולחן, יודעת שעוד רגע אשמע מיד צעקות או נאום על איך התיק מלוכלך ועל השולחן אוכלים. אבל דבר מזה לא הגיע, אז הייתי משאירה אותו שם. 

 הרגשתי שלאמא כבר לא היה כוח להתמודד עם בדיקת הגבולות שלי. נדמה לי שהיא שמה לב אבל לא יכולתי להיות בטוחה. פעם, כשביקשתי ממנה לאכול קודם גלידה לפני האוכל היא פשוט ניגשה אל המקפיא והוציאה גלידה ושתי כפיות. ידעתי שאני צריכה פשוט להגיד תודה ולאכול אבל זה היה כל כך מוזר בהתחשב שהתכוונתי לדקלם בלב בזמן שהיא עושה הצגת יחיד את הנאום על איך מתוק סותם את הקיבה כששאלתי אותה אם הכל בסדר. במקום הגילוי לב שאני רגילה לקבל ממנה, היה נדמה לי שהיא פתאום נאטמה, כאילו גילתה שהיא חובשת על ראשה את סודותיה שחשבה שנמצאים למטה בכספת הרחק מעיני כולם, הרחק מעיני.

בחודשים הבאים הכל נהיה יותר גרוע. היא התחילה להקיא באופן כמעט קבוע. היא המשיכה להתעקש שלא אהיה בחדר, שלא אביא לה מים, שלא אראה אותה ככה. היא המשיכה לחזור ולהגיד לי הכל בסדר בכפייתיות,  שלעיתים נראה לי כמעט דתית.

 נכנסתי להביא לה מגבת נקייה. עמדתי מתחת למשקוף וחיכיתי שם עד שתבחין בי, משצליל הדלת הנטרקת לא עשה את זה. לבסוף, כשסיימה למלא דלי, היא הרימה את הראש והביטה בי במבט מצועף מבעד לתלתלים רטובים מזיעה קרה. ״אמרתי לך, באמת הכל בסדר. אני לא מרגישה כל כך טוב.״

היא ידעה שהתשובה לא ריצתה אותי. היא הסתכלה עליי וחייכה למראה הדאגה בפניי חיוך רך, אני בסך הכל מנקה קצת רעלים, היא אמרה בטון שמתיימר להישמע משועשע.

גם התשובה הזאת לא השביעה את רצוני, היא בישלה לכולנו ולעצמה, יכולתי להישבע שאין דבר מורעל באוכל. אז הפסקתי לחפש הגיון, התחלתי להתבונן.

מה שהסגיר אותה היה בסופו של דבר אבא שלי.

הבנתי מה קורה כשסופסוף התחלתי לשים לב לאוויר בינהם, שהיה חם ודביק ומפוחד. ראיתי איך היא מתכווצת כשהוא נכנס לחדר. ראיתי איך הוא מביט בה, כאילו כל כשלונותיו הצורבים והמביכים מרוכזים לגוף אחד.

מעולם לא שמעתי כלום, מעולם לא ראיתי כלום. פשוט ידעתי. פשוט הבנתי.

חודש המודעות למאבק באלימות נגד נשים היה חודש שעבר, ואף על פי שהסיפור הזה עבורי הוא פרי כתיבה, עבור רבות הוא מציאות. עלינו כנשים וכגברים, כבני ובנות אדם, לשים לב לסימנים, לקטנים והגדולים שבינהם. אין זו תופעה מתורגלת ביולוגית לצאת ממערכת יחסים. למען האמת, כל עצב בגוף שלנו מבקש להישאר. 

בכדי לעזור אנחנו צריכות וצריכים להיות עוגן, להיות אכפתיים, להראות אכפתיות. אין דבר כזה, מחוץ לתחום אחריותי, הבת שלי ואמא שלי וסבתא שלי והמוכרת בסופר ליד הבית שלי, הספרית, וכל אשה שמבטנו התחלפו אי פעם - היא תחום אחריותי.

הסוד הוא לשים לב.