top of page

למה אנחנו תמיד דוחים דברים?

אני מרגישה שלכולם.ן זה כבר קרה מתישהו. כשיש מבחן, עבודה, או סתם כשצריך לסדר את החדר, ואנחנו פשוט… לא מצליחים להתחיל. במקום,אנחנו נמצא את עצמנו גוללים ברשת, רואים סדרה שכבר ראינו, או סתם בוהים בתקרה.

ואז, כשמגיעים לדקה האחרונה, כשכבר אין ברירה, אנחנו עושים את המטלה בלחץ, בעייפות, ומבטיחים שלעולם לא נדחה דברים שוב, אבל לא מקיימים.


אז למה זה בכלל קורה? למה אנחנו דוחים דברים לרגע האחרון?

לדעתי התשובה היא קשורה לבלגן רגשי שאנחנו חווים כל פעם שיש בפנינו משימה. יש עלינו ככ הרבה עומס, אולי מהלימודים, מהמגמות, תחביבים ופעילויות אחר הצהריים ועוד כל כך הרבה דברים. וגם לפעמים חוששים, שואלים את עצמנו "מה אם אני לא אצליח?!". כל הרגשות האלה מתנגשים אחד בשני, עד שמגיעים למצב שבמקום להתמודד- בורחים.

מחקר מ-2013 מצא כי 57% מהאנשים שמזוהים עם דחיינות כרונית - סובלים מחרדה מוגברת כתוצאה מאי השלמת משימות וחוסר מימוש כישרון.הנתונים עם הזמן רק עולים ובמיוחד בקרב מתבגרים.

הבעיה עם דחיינות היא שהיא לא באמת פותרת כלום. הזמן ממשיך לעבוד, והמשימה נשארת שם, והלחץ רק גדל. 


אז איך אפשר להתמודד עם זה?

לי יש כמה דברים שעוזרים:

-לחלק משימות לחלקים קטנים

במקום לחשוב על כל המשימה, אני מנסה להתחיל אותה מספיק זמן מראש בשביל שיהיה לי מספיק זמן בשביל לעשות כל פעם רק קצת. כשמפרקים משימות לצעדים קטנים, זה מרגיש פחות מאיים.

-למצוא מקום נוח לעבודה:

הרבה פעמים אנחנו דוחים דברים רק בגלל שאנחנו נמצאים במקום שלא מאפשר ריכוז. מקום שקט, מסודר ובלי הרבה הסחות דעת, יכול לעזור להיכנס לאווירה של עבודה.

-לקחת הפסקות קטנות:

לפעמים משימות יכולות להיות קשות רק בגלל יציאה מריכוז ועייפות. כל זמן מוגדר, כדאי לעשות הפסקה של כמה דקות. היא יכולה לעזור לעבוד כמו שצריך ויותר ביעילות.

-לעבוד עם שותף/ה:

לימודים עם חברים.ות או שותפים אחרים יכולים להפוך את המשימה להרבה יותר קלילה, מהנה וכנראה שגם יעילה. בנוסף לכל זה הם גם מוסיפים אחריות משותפת.



בסוף, דחיינות הוא חלק מהחיים של כולנו,אבל אם נלמד לפעול איתה אני מאמינה שיהיה הרבה יותר קל לנו להתנהל עם עומסים ובלגנים.



הנתונים נלקחו מ-

Tice and Baumeister (1997) - “Longitudinal Study on Procrastination”

Piers Steel - “The Procrastination Equation” (2010)

Schraw, Wadkins, and Olafson (2007)

Sirois and Pychyl-) 2013(


Comments


bottom of page